זה כתוב בשמים – פרק ראשון

28.12.2017

אחרי דקות ארוכות בהן היה שקוע במדיטציה, לבוש בגדי כותנה לבנים ורחבים, עיניו עצומות, ראשו מורכן מעט, זקן שחור מכסה את לחיו וצעיף לבן כרוך על ראשו, הוא המשיך לשבת בתנוחת הלוטוס על הספסל בכיכר מסריק.

המטבעות שנאספו במרכזו של הריבוע הקטן ששרטט על המדרכה שלפניו, היוו אישור לישיבתו הממושכת באמצע הרחוב. מידי פעם, היה מותח את רגליו, אוסף חלק מהמטבעות שנוספו וחוזר לתנוחת הלוטוס שהלמה את הופעתו. בעיניים עצומות המשיך לספור את רטט ההודעות והשיחות שהגיעו לטלפון הסלולרי שבכיס מכנסיו והיה מהמר עם עצמו מי הוא זה שניסה להתקשר או שלח הודעה אבל, נאמן להחלטתו להגיע לשלווה מרבית שתאפשר לו שיחה נינוחה עם מי שהוא עתיד לפגוש בקרוב, נמנע מלהציץ ברשימת השיחות וההודעות שנכנסו. הוא יחכה עד סוף המשימה שהציב לעצמו. בכל כמה דקות נתקף חרטה שאיימה להוריד לטמיון את המבצע שתכנן לפרטיו במשך זמן רב. כשחש בתנועת אוויר קרובה אליו היה תכול עיניו מבצבץ לרגע מבין עפעפיו. במבט מהיר סקר את אלה שהתקרבו אליו. הוא הודה להם בניד ראש ובעיקר בשתיקה.

באמצעות שמיעתו הרגישה ידע להבחין בערך המטבע שנזרקה לעברו. הוא שעשע את עצמו בחישוב הסכום שאסף. להפתעתו, הסכום שהצליח לצבור בשעה היה גבוה משמעותית מהשכר שמשולם לו תמורת עבודתו כסטודנט מתמחה במשרד אדריכלים.
ברגעים בהם לא הורגשה תנועה והשעמום עקצץ בעורו, היו תוקפים אותו הספקות, האם זו הדרך הנכונה להכיר את האדם שהוא מחכה לו? למה דווקא בחר להיות מקבץ נדבות? הכל יכול היה להיות הרבה יותר פשוט ונכון, להגיע בשעה היעודה להציג את עצמו ואפילו להזמין אותו לארוחה קלה ויין. ואז, הוויכוח בינו לבין עצמו היה מתעצם. הייתי חייב את זה, הרגיע את עצמו. אם אני רוצה לעמוד מולו בגובה העיניים אני חייב קודם כל לרדת למקום הנמוך ביותר. לאט, זה כל הסיפור, אני חייב לעשות את זה ממש לאט. סיכם עם עצמו את הוויכוח. צלצולו של מטבע נוסף שנזרק, זוהה על ידו כעשרה שקלים.

הזמן זחל, העננים התעבו והפכו לאפורים, הרוח המערבית התגברה ודחפה אותם אל תוך העיר. ריח רענן בישר על הגשם המתקרב שינקה את העיר מאבק הקיץ. הלילה ירד במהירות והרחובות התמלאו בצללים. אורות הרמזור כוסו בדוק עדין של ערפל, מבעד לרסיסים הלחים נצנצו האורות המתחלפים כאלפי אבני חן צבעוניות. נעשה קר. הכיכר נרגעה מקולות הילדים. עוברים ושבים נראו כממהרים להגיע למחוז חפצם. הרחוב שימש להם כמעבר מהיר כשהם ממוקדים במטרתם. צלצול המטבעות פסק. זהו, עוד כמה דקות, עכשיו אחרי כמה שעות אין טעם לוותר. כל גופו כאב, הרעב והצמא החלו להציק לו. בחסות החשיכה הוא לא היסס להפשיל את שרוולו ולהביט בשעונו המעוצב. השעה הייתה 19:50. הרגע המיוחל התקרב, הוא נדרך. אם הגעתי עד כאן אני חייב להמשיך בהתאם לתכנית המקורית. חשב לעצמו, תיקן את ישיבתו, זקף את גבו והחל לספור.

עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. כשהגיע לשלושים ותשע, כמה דקות לפני השעה שמונה, נפקחו עיניו הכחולות לרווחה. אל סף המדרכה שממול התקרב גבר שחיכה לחצות את הכביש. זה הוא! סוף, סוף. נארא פלט נשיפה ארוכה, הוא הגיע! סקירה מהירה חשפה גבר כבן חמישים שמור היטב, מבנה גוף אתלטי, לבוש מכנסי ג'ינס אופנתיים, חולצת גולף כחולה מתוחה על בטן שטוחה מתחת לז'קט עור בגוון טבעי שהיה פתוח לכל אורכו, סיגר דלוק בין אצבעות ידו השמאלית. נארא שמע את הלמות ליבו. הגבר חצה את הכביש, פסע באיטיות לעבר הספסל עליו ישב. בידו המחזיקה בסיגר הסיט כלפי מעלה את שרוול הזקט שלו ובחן את השעה. שמונה בדיוק.

צלצול טלפון. כן, אני כאן… לא… היא עדיין לא הגיעה אני מחכה עד שמונה וחצי… אולי עד תשע, את יודעת שעון חורף אולי… לא יודע. בכל מקרה אל תחכי לי. טוב ביי מתוקה שלי אני אוהב אותך.

התחיל לטפטף. נארא פרם באיטיות את רגליו מקשר הלוטוס והחל להתרומם ממושבו תוך כדי איסוף המטבעות מהמדרכה. מתוך מכנסיו, שלף שקית בד, הוציא מתוכה את האייפון X שלו, הכניס אותו לכיס הקדמי ואת השקית הריקה מילא במטבעות ובשטרות שאסף. מקבץ הנדבות סיים את תפקידו. הוא זקף את קומתו והתקדם בצעד שקט אל הגבר שהחל ללעוס בחוסר סבלנות את קצהו של הסיגר. לשניהם היו גובה ומבנה גוף דומים.

היא לא תגיע, הפתיע נארא את הזר שלא שם לב לנוכחותו עד ששמע את קולו הרך והעמוק.
מה אמרת?
אמרתי שהיא לא תבוא.
איך אתה יודע שאני מחכה לאישה?
הרגע אמרת את זה בטלפון.
הזר נרתע, סובב אליו את גבו, ונעץ עיניים בוחנות בחלון מכונית רנו שהתקרבה לכיכר. כשהשתכנע שזו לא ההיא לה הוא מחכה, זקף קומתו והביט בנארא.
חבל לך, היא לא תבוא, בוא נברח מהגשם.
מי אתה? ומה אתה מתערב בכלל.
אני… קבצן, בעצם קצת יותר מקצבן אני קבצן עם שליחות.
מאיזה פרק בתנ"ך יצאת? קבצן עם שליחות… יאללה יופי. ומה השליחות שלך, אם אפשר לדעת הנביא יחזקאל?
אני לא נביא, אבל יכול להיות שאני מסוגל להשפיע על העתיד שלך.
נארא מחק בסוליית נעל הבד שלו את המלבן המצויר על המדרכה והתחיל ללכת באיטיות, מחכה לקולו של הזר שיעצור אותו.
רגע… בוא נראה אותך, אם אתה כל כך בטוח בעצמך אתה יכול אולי להגיד לי למי אני מחכה? שאל הזר בנימה של התרסה ויותר מזה עם כמות עצומה של סקרנות.
אתה מחכה לניקול. ענה לו נארא ללא רגע של היסוס. השם שהוזכר מסמר את הזר למדרכה. גופו כמו קפא ופיו נפער.

היי, חכה רגע… הזר זינק לעבר נארא, תפס בשתי ידיו את כתפיו ומבטו ננעץ בעיניו הכחולות. מי אתה באמת? לבו של הזר החל לפעום בקצב מואץ. הרי ברור לשנינו שאתה לא קבצן, מעולם לא ראיתי אותך כאן.
לא ראית אותי כי לא הייתי, אני חדש כאן.
מתמחה בקבצנות? שאל הזר ונראה כקורץ עקב טיפה גשם שפגעה בעינו.
סוג של… ענה נארא.
מאיפה ידעת את שם האישה שאני מחכה לה… לא הזכרתי אותו.
ממנה. ענה נארא, תשובה שהוציאה את הזר משלוותו.
טוב, חלאס, תגיד לי מה שיש לך להגיד לי ותתחפף.
כרגע, אין לי מה להגיד מעבר לזה שהיא לא תבוא, בלי נימוקים, אם אתה רוצה להמשיך לחכות לה, תישאר, לי לא בא להירטב.
דמות ההודי השאנטי שנארא עטה על עצמו לא התחברה אל הקול האסרטיבי שנשמע מדבריו, הוא מיד הבחין בכך, נשם עמוקות וחזר אל עצמו. הוא חש שהשעות הארוכות בהן נכנס לתפקיד הקבצן השקוע במדיטציה, תרמו ליכולת השליטה שלו ויוכלו לשרת אותו במהלך הפגישה המיוחלת. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא ממש שמח על כך שלא ויתר, והמשיך במדויק על פי התוכנית שטווה. חיוך חבוי נמתח על שפתיו והרחיב את הרווח בין שפמו לבין זקנו השחור. לא היה לו שמץ של מושג לאן הדברים יתפתחו וגם הוא התחיל להסתקרן.

הזר, שמט את ידיו מכתפיו של נארא. שניהם, כתף אל כתף התחילו ללכת לעבר הפיצרייה שמעבר לכביש. במבט אחרון לאחור, סקר הזר את הכיכר הריקה, הביט שוב בשעונו והבין שתקוותו התנפצה, חזר ונעץ מבט בצעיר המוזר שפסע לידו וסקרנותו גברה על המוזרות של הליכה משותפת למסעדה עם זר המתחזה לקבצן.
השעה כבר הייתה שמונה וחצי, הגשם התעצם. הזר, הרים את צווארון ז'קט העור שלו, תקע בכיסיו את שתי ידיו אחרי שהותיר את הסיגר הכבוי בזווית פיו. הוא כופף את ראשו בין כתפיו כמתגונן מהטיפות והתקדם לעבר הפיצרייה בדילוגים קלים בין השלוליות. לצדו, ויתר נארא על ניסיונותיו להישאר יבש ונכנס עם נעלי הבד שלו לתוך זרם המים העכורים שזרמו לאורך הכביש אותו עמדו לחצות.