שלום לך יקירתי

ואני באמת מתכוונת ליקירתי לא כפי שמקובל היום לקרוא לכל אחת שאת בקושי מכירה, יקירה, יקירתי, יקרה העיקר שתקנה את מה שאת מציעה לה… כן זה מאוד מקובל היום אצלנו, ולי זה עושה פריחה, אבל במקרה שלך, את באמת יקרה לי , ואיך לא, אמנם נולדת לאמך נטלי אבל אני חשפתי אותך לעולם, ויותר מזה הבאתי אותך לידי כך שתכירי את עצמך או לפחות תנסי להכיר את עצמך.

במכתבך את משערת שהייתי שואלת אותך אם במבט לאחור הייתי משנה משהו מחייך? שאלה במקום, אבל אני בספק אם אני הייתי זאת ששואלת אותך את השאלה, כי אז היית אצלי בסיפור אחר. מן הראוי שתשאלי את עצמך. האם היית משנה משהו בחייך? אני חושבת שאני יודעת את התשובה, אם כי אני לא בטוחה שהשינוי בו היית בוחרת היה מביא אותך למקום בו היית ממש מרוצה, כי קשה לי לדמיין את עצמי לאן אני הייתי מביאה אותך אם היית בוחרת בדרך שונה. אני אמנם הטלתי על הכל על כתפי הגורל, אך שתינו יודעות שאני אחראית לגורלך שהוכתב לי מכוח ההשראה. גורל, מציאות, החלטות נכונות או שגויות. הדבר החשוב יותר, הרי שתינו יודעות וזו עובדה, אי אפשר לשנות את מה שהיה, אבל כן אפשר ללמוד מהעבר ולהקיש מהמסקנות  לעתיד לבוא.

עדיין לא סיפרת לי מה קורה אתך היום, האם את בקשר עם דניאל? האם את מתכוונת להמשיך לגור בפריז? איך את מעבירה את שעות היום שלך אחרי שוויתרת על כל מה שהעסיק אותך הרבה מעבר לשעות עבודה רגילות? והכי חשוב, את, שרוב החיים שלך חיית עם עצמך, החלטת דברים בהתייעצות אישית, גידלת את בנך כמעט ללא עזרה.  את שבמשך כל החיים שלך שמרת בנאמנות על חציה השני של מיטתך לאדם אחד. מה השתנה בך? האם הסתגלת לחיים משותפים? האם טווית לעצמך קורים חזקים וגמישים שיהיו לך בסיס להפקת המיטב מתוכך? מעשים, הגשמת חלומות, רגשות, כל אותם דברים  שרצית לעשות, לתת להעניק והגורל שהכתיב את חייך מנע זאת ממך.

ספרי לי, אני סקרנית לשמוע ממך, בכל פעם שאת כותבת לי תתמקדי במשהו קטן ממך כי אני לא רוצה להכיל את כולך בבת אחת, אני רוצה ליהנות ממך בטיפות ארומתיות יוקרתיות כמו ריחו של פרח אחד הנקטף מתוך שדות נרחבים, כמו, ריח יין בשיא בשלותו העולה מבקבוק שפקקו נחלץ והיקב מאחוריו, כמו זיכרון קלוש של הניחוח שלך, אותו נשא גבי בקרבו עד יומו האחרון.

מחכה לך, חושבת עליך, מתגעגעת אליך ו… תמיד אהיה קשורה אליך כי את שלי

חדווה